פסק-דין בתיק ע"פ 40638/07

1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום (כב' השופט יואל צור) לפיו זוכה המשיב, מחמת הספק, מכל האישומים שיוחסו לו.

המשיב הואשם בכך כי בעת ששירת כקצין מג"ב ביצע בשוטרות ששירתו תחת פיקודו מעשים מיניים ללא הסכמתן. כתב האישום שהוגש נגד המשיב כלל שבעה  אישומים שעניינם עבירות של ביצוע מעשים מגונים על פי סעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בחמש מתלוננות שונות. אישומים 1-3 התייחסו למתלוננת 1, ואילו האישומים האחרים התייחסו כל אחד למתלוננת אחרת. ששת האישומים הראשונים התייחסו לתקופה שבין החודשים ספטמבר 2004 ועד ינואר 2005, והאישום השביעי התייחס לאירוע שהתרחש במועד בלתי ידוע בין החודשים נובמבר 2001 וינואר 2002. לכתב אישום זה נוסף, על פי החלטת בית משפט קמא מיום 28.9.06, אישום המייחס למשיב עבירה נוספת במתלוננת 5, אשר על פי הנטען בוצעה בליל ה-29.4.02. לפרטי האישומים נתייחס בהמשך.    

2. בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא שתשתית הראיות שהוצגה בפניו אינה מאפשרת להרשיע את המשיב באף אחד מן האישומים. בית המשפט קמא אף העלה בהכרעת הדין הסברים אפשריים, לשיטתו, באשר למניע של המתלוננות להגשת התלונות כנגד המשיב.   

3. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא שגה במסקנותיו וכי היה עליו להרשיע את המשיב בכל האישומים נגדו. לטענתה, בית משפט קמא לא קבע בפסק דינו כל ממצאי מהימנות הנסמכים על התרשמות ישירה מן העדים וביסס מסקנותיו על שיקולים שבהיגיון. לפיכך, טוענת המערערת, לערכאה הדיונית אין כל יתרון בקביעת ממצאים עובדתיים על פני ערכאת הערעור, מה שמותיר בידי האחרונה שיקול דעת רחב לשנות ממסקנותיו של בית המשפט קמא. העדר יכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים בשלב הערעור, טוענת המערערת, אינו צריך למנוע במקרה זה קביעת ממצאים שבעובדה תוך התערבות ערכאת הערעור בהכרעת הדין, גם משום שממצאי מהימנות, בנוסף על התרשמות ישירה מהעדים, מושתתים על שיקולים בהיגיון. לעניין זה מפנה המערערת לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.07, להלן: פסק דין פלוני), בו נקבע, בין היתר, ש"סעיף 53 [לפקודת הראיות] לא קבע את מבחן ההתרשמות הישירה מהעד כמבחן יחיד, והוסיף עליו את 'נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשפט'". אכן, מציינת המערערת, באותו פסק דין בית המשפט העליון ביטל פסק דין מזכה של בית המשפט המחוזי והרשיע את המערער למרות שלא הייתה לו אפשרות להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. לשיטתה של המערערת, בית המשפט קמא ייחס חשיבות יתירה לסתירות ולפרכות שמצא בעדויות המתלוננות בנושאים שוליים, למרות שניתן ליישבן בהסבר סביר, בעיקר משמדובר בעבירות מין.

טעות מרכזית של בית המשפט קמא, סבורה המערערת, נעוצה בכך שהתעלם ולא ייחס כל משקל ראייתי להצטברות התלונות של חמש שוטרות שהיו תחת פיקודו של המשיב, שהתלוננו על מעשים בעלי אופי מיני. בנסיבות אלה, נטען, עדות כל אחת מהמתלוננות מחזקת את עדותן של המתלוננות האחרות, ולאור הכלל בדבר מעשים דומים, יש בהן כדי לשמוט את הבסיס תחת הגנת תום הלב של המשיב, אשר טען שבמעשים המיוחסים לו אין כל היבט מיני והם מבטאים, לכל היותר, יחס אבהי ו"סחבקי" לפקודותיו. בהקשר זה, מוסיפה המערערת, בית משפט קמא התעלם גם מעדויותיהן של שוטרות אחרות ששירתו תחת פיקודו של המשיב בדבר התנהגויות והתבטאויות בעלות אופי מיני של המשיב. אף שבגין מעשים אלה לא הוגשו כתבי אישום, טוענת המערערת, יש באותן עדויות כדי ללמד על "דפוס התנהגות המחזק את ראיות התביעה".

טעות מרכזית נוספת בהכרעת הדין, טוענת המערערת, נעוצה בהתעלמות "הזועקת" מגרסתו של המשיב - שהכחיש בצורה גורפת את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום - שהייתה רצופה בשקרים המחזקים את ראיות התביעה ופוגעים מאוד באמינותו של המשיב. בית המשפט קמא, נטען, כלל לא התייחס לסבירותה של גרסת המשיב, לא בדק גרסה זו אל מול גרסאות אחרות שהוצגו בפניו ולא הסיק בעניינה כל מסקנה.

בנוסף, טוענת המערערת, מסקנתו של בית משפט קמא בדבר האפשרות כי מקור התלונות ב"דינמיקה קבוצתית" שבין המתלוננות על רקע יחסו הקפדני של המשיב אליהן איננה מבוססת. זאת, משום שיחסי קרבה התקיימו בין שלוש מן המתלוננות בלבד, והוכח כי המשיב לא נהג במתלוננות באופן חריג. כמו כן, נטען שבית משפט קמא ייחס משקל יתר לראיות מסוימות, כגון דו"חות משימה שאינם מבטאים בהכרח את מצב הדברים לאשורו, ועדויותיהם של עדי הגנה מסוימים בלא שהתייחס לקשרים שבין עדים אלו לבין המשיב ולאינטרס שלהם לסייע לו. בית משפט קמא גם ייחס חשיבות יתרה, טוענת המערערת, לביקור שערכה מתלוננת 4 בבית המשיב ולכך שהיא עצמה לא ראתה במעשים שבוצעו בה כמעשים בעלי אופי מיני.

המערערת מתייחסת בטיעוניה לשיקולים הספציפיים שעל יסודם הגיע בית המשפט קמא למסקנה שלא ניתן לבסס על עדויותיהן של המתלוננות בכל אחד מן האישומים הרשעה בטוחה, וטוענת ששיקולים אלה אינם יכולים לעמוד במבחן ההיגיון בו בחר בית המשפט קמא. כמו כן, נטען כי נמנע מהמערערת מלהציג לפני בית משפט קמא עדות הנוגעת לניסיון שעשה המשיב לשבש הליכי משפט, כטענתה.  

4. המשיב טוען שהכרעת דינו של בית משפט קמא מבוססת, גם אם הדבר לא נאמר בה באופן מפורש, על ממצאי מהימנות. שהרי אם בית המשפט קמא היה סבור שגרסת המתלוננות מהימנה, חזקה עליו שהיה מרשיע אותו. באותו האופן, ממשיך המשיב וטוען, אף שבית המשפט קמא לא פירט את התרשמותו הבלתי אמצעית בדבר מהימנותו של המשיב, אין לזקוף עובדה זו דווקא לחובתו של המשיב. שהרי העובדה שבית המשפט קמא בחר לזכותו מעידה בהכרח על כך שלמצער קיימת אפשרות שהמשיב דובר אמת. לכל היותר, טוען המשיב, אם ייקבע שהכרעת דינו של בית משפט קמא לוקה בחסר בעניין זה, כי אז יש להחזיר את הדיון בכתב האישום אליו, כדי שייקבע ממצאים מפורשים בנושא המהימנות. זאת, משום שבנושא זה לערכאת הדיון יתרון מכריע על פני בית משפט שלערעור.

בהתייחס לפסק הדין בעניין פלוני, שהוא פסק הדין העיקרי עליו סומכת המערערת את ערעורה, טוען המשיב שיש לאבחן פסק דין זה מענייננו. זאת, משום שבאותו מקרה דובר באישומים שעניינם ביצוע עבירות מין בילדה צעירה, כשבפסק דינה של הערכאה הראשונה באותו עניין נקבע במפורש כי "איננו קובעים שהמתלוננת לא אמינה או משקרת או נתפסה בקלקלתה". מכל מקום, נטען, בפסק דין פלוני הדיון התמקד בקיומה של ראיה לחיזוק הנטען בכתב האישום, בעוד שבפסק דינו של בית משפט קמא לא נשללה אפשרות קיומה של קנוניה בין המתלוננות.

באשר לטענות המערערת בדבר אי התייחסותו של בית משפט קמא למשקלן הראייתי של העדויות בדבר אירועים שלא נכללו בכתב האישום, טוען המשיב כי משלא הוגש בגין אירועים אלה כתב אישום, עדויות אלה אינן קבילות להוכחת אשמתו. המשיב מוסיף וטוען, שעל בית משפט קמא לא הוטלה כל חובה לדון ולנתח כל עדות שהובאה בפניו, והוא היה רשאי להסתמך לצורך הכרעת הדין רק על חלק מהעדויות שהוצגו בפניו. גם אם יש בעדויות אלו כדי לסתור הודעות שנתן המשיב, נטען, מעת שניתנו לסתירות אלו הסברים סבירים, אין באותן עדויות כדי לבסס ממצאים הנוגעים לאישומים. המשיב דוחה גם את טענת המערערת לפיה ניתן ליישב את הקשיים בעדויות המתלוננות על רקע העובדה שמדובר בעבירות מין שיש להן השפעה טראומטית על המתלוננות. קבלת טענה מעין זו, טוען המשיב, תשלול מנאשמים בעבירות מין את האפשרות לבסס את חפותם על סתירות וחוסר עקביות בגרסאות המתלוננות, שהרי במקרים מסוג זה קיים קושי מובנה בהשגתן של ראיות אובייקטיביות שיש בהן כדי לסתור באופן ישיר את עדויות המתלוננות. קבלת טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד, לשיטתו של המשיב, עם חזקת החפות והוראת סעיף 54(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], אשר דורשת כי מקום בו מרשיע בית משפט נאשם בעבירת מין על סמך עדותו היחידה של הנפגע, עליו לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

בהתייחס לטענות המערערת בדבר העדר ראיות לביסוס הסבריו של בית המשפט קמא באשר למניע אפשרי לתלונות, טוען המשיב שקיים קושי בהצגת ראיות להוכחת קיומו של מניע לתלונה כוזבת. בכל מקרה הסבריו של בית המשפט קמא בעניין זה נתמכים בעדויות המתלוננות, אשר הביעו התמרמרות על החלטות שונות שקיבל המשיב מתוקף תפקידו. ממילא, ממשיך המשיב וטוען, על פי הפסיקה בית המשפט איננו נדרש לקבוע קיומו של מניע כדי לקבוע שעדותה של מתלוננת כוזבת.

המשיב גם מבקש לדחות את טענות המערערת ביחס לשיקוליו של בית המשפט קמא לגבי כל אחד מהאישומים וכל אחת מהמתלוננות, והוא מבקש לחזק את מסקנותיו של בית המשפט קמא בנושאים אלה.         

בסופו של דבר, טוען המשיב, מהות בקשתה של המערערת בערעור זה, היא שבית משפט זה ישים עצמו בנעליו של בית המשפט קמא ויקבע ממצאי מהימנות על סמך חומר הראיות הגולמי, בקשה שאינה עולה בקנה אחד עם מהותו של תיק זה שהוא תיק של מהימנות גרידא. ב"כ המשיב מציין כי במהלך הדיון בפנינו הוא הסכים להחזרת התיק לבית המשפט קמא לצורך מתן הבהרות בנושא המהימנות. אולם, משהמערערת מתנגדת לכך, טוען המשיב, נוצר מצב דברים בו אין לבית משפט זה כל דרך להשלים את החסר בהכרעת הדין, ולא נותר אלא לדחות את הערעור מטעם זה בלבד.

דיון 

5.      בטרם נדון באישומים הספציפיים המיוחסים למשיב, נבקש להתייחס לטענותיה הכלליות של המערערת הנוגעות לאישומים כולם.

6.      הקושי העיקרי העולה מהכרעת הדין, ועל כך שני הצדדים אינם חלוקים, הוא שבית המשפט קמא לא נתן ביטוי מפורש בהכרעת הדין להתרשמותו ממהימנות העדים, בעיקר המתלוננות והמשיב אשר העידו בפניו. בעניין זה הלכה היא שככלל ראוי שבית המשפט שלדיון ייתן בפסק דינו ביטוי מפורש לממצאי מהימנות אותם הוא מייחס לעדים המופיעים בפניו (רע"פ 1764/01 משה בן עמי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט לוי, לא פורסם, 14.8.01).

עם זאת, פעמים ניתן להסיק מהכרעת הדין קיומם של ממצאי מהימנות גם אם אלו לא נקבעו בה מפורש. כך נקבע בע"א 365/81 אזולאי נ' גור לביא ואח', לח(4) 125, 129:

"אין זה הכרחי, כי שופט יכתוב בפסק דינו דווקא את המלים המפורשות: אני מאמין לעד זה ואינני מאמין לעד האחר. שופט שופט וסגנונו ואין כל פגם, כאשר מניסוח הדברים עולה ברורות מה הגרסה אותה מקבל בית המשפט כאמינה".